אנו פה בפיזזז לא רק מתעניינים במיניות בריאה (ותפקידם החשוב של אביזרי מין להשגת מצב זה) במובן הצר, אלא איך אינטימיות בריאה, בהקשרים שונים, מסייעת לרווחתנו ותחושת הסיפוק שלנו מהחיים. הפעם המטפלת הזוגית עינבל וילקר ממקדת אותנו בשאלה איפה מסתיים "אני" ומתחיל "אנחנו" בהקשר הזוגי?
בתחילת מערכת יחסים, מתחיל להירקם ולהיבנות "אנחנו" זוגי משותף. "אנחנו" זוגי משותף כולל את "מכלול החוקים" של מערכת היחסים ביננו. קצת כמו "עשרת הדברות" המוכר, אבל לא של החבר'ה ההם מהר סיני, אלא שלך ושלי - הפרטנר הפרטי שלי ואנוכי. בתוך מכלול ההסכמים הזה, קיימות הגדרות על מגוון נושאים זוגיים, למשל: מה מותר במערכת היחסים שלנו? מה אסור? איך אנו נוהגים במצב כזה או אחר, מי מחליט על מה, מי אחראי על מה וכו'.
כדי שה"אנחנו" הזוגי יצליח להתממש, ה"אני" הפרטי שלנו צריך לקבל משמעות חדשה, מרוככת יותר, אולם בלי לאפשר לאגו ללכת לגמרי לאיבוד. גם אם לא מעט פעמים נצטרך לוותר, להתפשר או לשנות חלקים ממנו, ה ״אני״ כרכיב ב ״אנחנו״ צריך להיות ׳שם׳.
אין ספק שאנשים רבים נלחצים מאיבוד ה"אני" הפרטי שלהם ומתוך מגננה אישית עליו, פוגעים לעיתים, מבלי משים, בבניית ה"אנחנו" הזוגי המשותף.
כמה זה נורא? כשל בבניית "אנחנו" זוגי בריא, יכול לגרום לפגיעה קשה בזוגיות ואינטימיות, לעיתים עד כדי פרידה.
תחשבו על זה... הרי בכל זוגיות, כל צד מביא עמו מארג אישי עצום של חוויות שאספנו כל חיינו. ערכים, מחשבות, דעות, אלו הרגילות, אך גם לא מעט מאלו הקדומות המזיקות, על מגוון נושאים שפגשנו בדרך, כילדים, כמתבגרים, כבוגרים.
את כל אלו, שני הצדדים מאגדים יחד ומעמידים על הכיריים, קדרה זוגית אחת מבעבעת.
מאבקי הכוחות הזוגיים מתחילים כאשר פוגשים בנושא שאין עליו הסכמה, חלקית או מלאה. ברגע זה העולם עוצר מלכת והזוג עומד בפני אתגר ה "מי ינצח בנושא הזה".
מאחר ומטיבענו אנו יצורים "ווינרים", או לפחות סולדים ״להפסיד״, בשלב הזה ינסה כל צד לשכנע את הצד השני בצדקתו, כאילו היינו סנגורים במשפט רצח סדרתי. על הבמה נעמדים כל אחד ואחת ויורים זה על זו דוגמאות, הוכחות וטיעונים בסגנון "הנה! אפילו
ה'שניידרים' עושים/חושבים כך וכך...". כאילו שאם ה 'שניידרים' חושבים שסקס לאור יום הוא שוס מטורף, אז גם אני צריכה לזרום עם הרעיון, כדי ליישר קו דמיוני עם הנורמה.
ה ״אני״ וה ״אנחנו״ בקונטקסט של אינטימיות
אחד הנושאים שבדרך כלל מגיע עם מנעד אי הסכמות לא קטן, הוא נושא התקשורת האינטימית-מינית. אצל לא מעט זוגות עולה השאלה 'כיצד בכלל נראית אינטימיות מינית "נכונה"'?
למשל:
האם היא כוללת מגע יומיומי חסר כוונות (רק כי אנחנו רוצים להביע אהבה, או כי אנחנו סתם חמודים ומשקיעים) או שמופע המגע ביננו מתחיל רק כשהליבידו שולח אותותיו ובונה על אירוע זוגי סוער יותר או פחות? (טיפ מס׳ 1: שניהם נחוצים ביותר ולא באמת באים אחד על חשבון השני)
האם אנחנו מדברים על זה? או שאנחנו מסגלים לעצמנו צום שתיקה ומצפים שהצד השני עם הזמן יבין כבר לבד? (טיפ מס׳ 2: הצד השני לא באמת יבין לבד! הוא לא רנטגן!)
האם מותר לנו לדבר על הכל? או שמותר לדבר על הכל, עד שזה נוגע לאינטימיות שלנו, כי אולי בעברנו לימדו אותנו שיש דברים שהשתיקה יפה להם (טיפ מס' 3: נכון, יש נושאים שהשתיקה יפה להם, א
בל אינטימיות היא בהחלט לא אחת מהן).
האם הזוגיות שלנו יכולה לכלול יצירתיות שובבה, או שהיא צריכה להישאר מאופקת? (טיפ מס׳ 4: יצירתיות מרחיבה אופקים ומשחררת כחלק מתודעה מכבדת והדדית)
אם אני רוצה כך וכך והפרטנר/ית שלי רוצה כך וכך... מי מוותר? מי משתדל? מי משנה סדרי עולם עבור מי? (טיפ מס׳ 5: שניכם!)
ויתור, שינוי והשתדלות מרגישים לחלקנו כויתור על "האני" העצמי שלי. כי בתפיסה שלנו, אם אני לא עושה מה שאני רוצה, זה אומר שאני צריך לעשות מה שהצד השני רוצה ואז אני מוותר על עצמי. זה קצת מרגיש לנו "לצאת פראיירים"... אבל האמנם?
בהיבט מסוים, אולי כן. אבל ללא ויתור על חלקים מסוימים מתוך ה"אני שלי", לא תצליחו לייצר "אנחנו" בריא. הדבר עלול להביא למאבקים בלתי פוסקים, עד כדי דרדור היחסים.
לעומת זאת זה כמעט טריוויאלי לציין שאם תצליחו לבנות "אנחנו" זוגי מוצלח על בסיס כזה או אחר, זה ישרת את שניכם.
כאן אולי נשאלת השאלה מה עדיף?
להרגיש (בחלק מהנושאים) שיצאנו קצת "פראיירים", או לוותר על ה ״אני״ כאסטרטגיה? כלומר, קצת להתפשר, קצת לשנות, אבל להצליח לבנות מערכת יחסים מספקת וחזקה בלי להתפשר על הדימוי העצמי?
אם האופציה השניה מסקרנת אתכם, מוזמנים להמשיך לחלק הבא:
אז איך מתאמצים, משקיעים ובונים "אנחנו" זוגי איכותי?
מדברים! בוחרים את העיתוי הנכון ויוצאים לדרך בלי עכבות, בלי מחסומים, עם כנות מלאה, מתוך הבנה שאם אני לא אסביר את עצמי, מי יסביר אותי טוב יותר? איך אוכל לקבל את מה שאני זקוק/ה לו בדיוק כמו שאני רוצה? האם לא יעיל יותר לבקש, במקום לחכות שהצד השני ילמד לבד ובזמן הזה אני עומד/ת בודד/ה וגלמוד/ה, מתוסכל/ת, פגוע/ה וכעוס/ה כי לא הבינו אותי, או לא עשו מה שביקשתי?
מתאמנים בלפתח רגישות לדעתו/ה של האחר. בעולמנו אין אמת אחת. יש רצף של אמיתות שכולן נכונות באותה מידה. זוכרים שכל אחד מאיתנו גדל בבית אחר, עם חינוך אחר, ערכים ומוסר אחר. הכללים הללו, שגדלנו עליהם, הם חלק מהאישיות שלנו. זה לא אומר שמישהו מאיתנו טועה, זה רק אומר שזה שונה ושווה לדבר על זה. יותר מזה, שווה לאפשר לצד השני ללמד אותנו משהו חדש, אם ניתן לזה סיכוי אמיתי, נגלה אולי, שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים.
מתרגלים לא לייסר זה את זו על טעויות. אם הסכמנו על נושא מסוים והצד השני לא מקיים את חלקו בהסכם, שקפו לו, האירו לו את הדרך, בקשו ממנו שוב, הזכירו לו, חדדו את מטרת ההסכם, בררו מה לא עובד לו ומה צריך לשנות כדי שכן, ובלבד שלא תקלעו למקום הארור והמרגיז של תלונות, הקטנות, נדנודים ו"עריפת ראשים". זכרו שיש פה מטרה משותפת ואתם בונים "אנחנו" שיש לו חזון זוגי אחד.
נסו. אם יש נושא שאתם לא מסכימים עליו, הרשו לעצמכם להיות במקום של ניסיון זמני מוגדר מראש. אם תנסו ותראו שאתם עדיין באותה דעה, לפחות תזכו בכרטיס ה"סורי. ניסיתי, אבל לא השתכנעתי" או אז תגיעו לאותו מקום שהייתם בו בכל מקרה בהתחלה, העמדה שלכם. אם בזמן הניסיון כן תגיעו למקום נעים, שניכם הרווחתם.
אין "מושלם", יש "שלם". אם צד אחד לא מסכים לבקשה מסוימת שלכם, כבדו את ה"לא" שלו/ה. הבינו שמעצם היותכם אנשים שונים, יש נושאים שלעולם לא תסכימו עליהם. ה"לא" שלהם לגיטימי בדיוק כמו ה"כן" שלהם והוא חלק בלתי נפרד מהזוגיות שלכם.
נהלו משא ומתן - זה לגמרי בסדר לנהל משא ומתן על מה שחשוב לנו, אבל זכרו שבמשא ומתן אמיתי, לא רק לוקחים, אלא גם נותנים. כששני הצדדים מרגישים שוויתרו מעט כדי לקבל הרבה, השיחה הזו תוכתר שיחה מוצלחת!
כמה ״מצוות״ עשה/י
עם זאת, כשאנחנו מוותרים על חלקים מה"אני" הפרטי שלנו, מוטב שנוותר רק עד הנקודה שבה אנחנו לא יכולים לוותר יותר. זה בסדר לשמור לעצמנו "אני" משמעותי משלי. זה בסדר להתעקש עליו. אבל צריך לחשוב איך שומרים עליו מבלי שהוא יפגע/יפריע לצד השני/לזוגיות ובשביל כך צריך ללמוד לדבר בתקשורת מכבדת, פשוטה ואותנטית.
במקום לחשוב: "האם זה טוב לי/רע לי",
נחשוב "האם זה טוב לנו/רע לנו",
במקום לחשוב "מה אני רוצה",
נחשוב: מה "אנחנו" רוצים, מה נכון "לשנינו".
במקום לחשוב "מה אני צריך"?
נחשוב "מה אנחנו צריכים/למה מערכת היחסים שלנו זקוקה?"
אם נגיע לשיחות מהסוג הזה, מתוך הבנה ששביעות הרצון של שני הצדדים חשובה, ולא רק שלנו, סביר יותר שנסכים להתפשר ולו במעט עבור האחר.
זה לגמרי בסדר לנהל משא ומתן על מה שחשוב לנו, אבל זכרו שבמשא ומתן אמיתי, לא רק לוקחים, אלא גם נותנים. כששני הצדדים מרגישים שוויתרו מעט כדי לקבל הרבה, השיחה הזו תוכתר כשיחה מוצלחת.
משם, נפתח כבר מרחב חדש של מימוש הביחד!
המאמר נכתב עבור מגזין fizzz על ידי עינבל וילקר
מומחית לתקשורת זוגית, הורית, משפחתית וחברתית
מרצה, מעבירה סדנאות ובעלת קליניקה לטיפול זוגי הורי ומשפחתי
טלפון: 0527473703
https://www.youtube.com/channel/UC6CQiVzIOTHQjodUEUcIjgw/videos